יום שישי, 30 באוקטובר 2009

פרק א - ילדות, הקמת המדינה, בי"ס תיכון.



שם: קלמן גרוסמן (Grossman)
תאריך לידה: 7.3.1935

מקום לידה: ישראל, תל-אביב (רח' המשביר 3)

סיפור חיים:

סבא שלי, קלמן גרוסמן, המכונה ע"י חבריו הטובים: קלי, נטל חלק פעיל באירועים בעלי משמעות חשובה למדינת ישראל. הוא היה מעורב בהצלת יהודים ובמבצעי עלייה שהביאו לישראל אלפי עולים ועד היום הוא נערץ ע"י רבים שהכירו את פעולותיו. רבים גם מכנים אותו : "מר עלייה". לא קל היה לי
לדובב אותו, ואלה הדברים שהצלחתי לשמוע מפיו:


"התמזל מזלי ונולדתי בארץ ישראל בתקופה מיוחדת, בה ההיסטוריה שלנו עברה טלטלה עצומה של חורבן ותקומה, והייתה לי הזכות לחזות בהקמה מחדש של מדינה יהודית ולעזור במו ידי לחיזוקה. נולדתי בשכונת "נווה צדק", בבית החולים הקטן "פרויד", ברחוב יהודה הלוי 9 בתל-אביב, ביום 7 במרס 1935, ב' באדר ב' תרצ"ה.
הורי: אבי, אברהם, נולד בפולין והיה נין לאדמו"ר מאמשינוב, מצ
אצאי הבעל שם טוב. אמי, גניה חסיה, נולדה בליטא, למשפחת אוקור. אביה היה תלמיד חכם בוגר ישיבת פוניבז' וצורף אמן במקצועו, אמה הייתה בת למשפחת הרבנים פרנק.
אבי עלה לא"י כחלוץ, בשנת 1926 והשתתף בבניית תל-אביב. אמי עלתה כחניכת ביתר שנת 1933. הם הכירו זה את זו כאן, ובל"ג בעומר 1934 התחתנו ברבנות בתל-אביב.
בהיותי בן 3.5 שנים נסעה אמי יחד אתי, לבקר את משפחתה בליטא. אבי נשאר לעבוד בארץ. התמזל מזלי להכיר את סבא וסבתא שלי בליטא וכן 2 אחיה ו-3 מאחיותיה (אחות נוספת, דודתי סימה, עלתה ארצה עם משלחת טניס השולחן למכבייה בשנת 1935). אמי הפצירה במשפחתה לעלות בהקדם לארץ ישראל, בעיקר לאור האווירה המתוחה שנוצרה באירופה והחששות שם לפריצת מלחמה. הוריה הרגיעו את אמי ואמרו שאולי בעוד שנה יבואו לא"י. אמי ואני חזרנו לארץ לאחר נסיעה רבת תלאות ברכבות ובאנייה, והספקנו להגיע ארצה ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחתה שנשארה, בליטא נלכדה במלחמה ונרצחה בשואה בשנת 1941.

החלק הראשון של ילדותי עבר עלי בצל מלחמת העולם השנייה. כל הישוב היהודי חי במתח, כאשר הכוחות הגרמניים התקרבו מצפון אפריקה לכיוון מצרים. שמעתי את השיחות של המבוגרים המודאגים שדברו על תכנית לרכז את כל יהודי א"י על הר הכרמל, להתבצר שם ולהלחם בגרמנים אם יגיעו ארצה. בחודש ספטמבר 1940 גם הרגשנו מקרוב את המלחמה, כאשר ת"א הופצצה מהאוויר. אבי לקח אותי לראות את הבתים שנפגעו ברחוב בוגרשוב וסיפר לי כי מטוסי האויב ניסו להפציץ את נמל יפו, אך החטיאו ופגעו ברחוב בוגרשוב. כעבור כמה חודשים הצליח הצבא הבריטי להדוף את הצבא הגרמני מגבולות מצרים, וחלפה תחושת הסכנה המיידית בארץ. כילדים המשכנו לעקוב אחרי התפתחות המלחמה דרך הידיעות והצילומים בעיתונים ודרך יומני החדשות המצולמים שהוקרנו בבתי הקולנוע.

למדתי בבי"ס היסודי "תחכמוני" ברחוב לילנבלום בת"א. זה היה בי"ס דתי לבנים בלבד. הורי ואני גרנו בקרבת בית הספר, ברחוב התקווה (כיום רחוב הראשונים) מס. 14. זהו רחוב קטן בשכונת "נווה צדק" המחבר בין רחוב שבזי לרחוב לילנבלום (מול קולנוע "עדן"). שלושתנו, הורי ואני, הצטופפנו בחדר אחד, בדירה שבה השירותים והמטבח היו משותפים לנו ולעוד 2 משפחות. כך גרנו במשך 7 שנים. שני הורי עבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב, כך שאני הייתי צריך לדאוג לעצמי במשך היום, להכין לבד את השיעורים ולדעת להעסיק את עצמי (אז עוד לא היו טלוויזיה ומחשב..). אמי הצליחה לעניין אותי בקריאת ספרים ורשמה אותי לספריית "שערי ציון". די מהר נסחפתי לקריאת ספרי הרפתקאות וסיפורים היסטוריים, שפיתחו מאד את דמיוני והרחיבו את הידע שיש לי עד היום בנושאים מתחומים שונים.
בבית הספר רוב חברי היו כמוני, ילדים ששני הוריהם עבדו, וכך די מהר יצרנו חבורה מלוכדת של ילדים שובבים, שהייתה פעילה בעיקר בשעות אחר הצהרים ובערבים. אחד התעלולים שאהבנו, היה להתקרב לפסי הרכבת שעברה בתוך ת"א, מכיוון ירושלים לכיוון יפו, ולהניח על הפסים מטבע של מיל אחד (מטבע קטן הנמוך ביותר בערכו – אחד חלקי אלף של לירה). כאשר הרכבת הייתה עוברת היא דרסה את המטבע, ובכובד משקלה הרחיבה אותו, ואז הוא נראה כמו מטבע של 2 מיל. הלכנו עם המטבעות האלה לקיוסק שעל יד קולנוע "עדן" וקנינו "לדר" או סוכריית "מחליף צבעים", שעלו 2 מיל...

תעלול אחר שאהבנו היה "להתפלח" לקולנוע "עדן", כשאנו נצמדים לאנשים מבוגרים בתוך דוחק הכניסה מבלי שהסדרן הבחין בנו. בימי הקיץ הוקרנו סרטים במגרש פתוח, מגודר בחומת לבנים מכל צדדיו, שהיה צמוד לבנין הקולנוע ונקרא: "קולנוע עדן הקיץ". חברי ואני טפסנו על גג בנין סמוך ברחוב לילנבלום ומשם צפינו חינם בסרטים. המגבלה היחידה הייתה שאי אפשר היה לשמוע את הקולות והמוסיקה, אבל איך שהוא קלטנו את העלילה. בכלל, בבתי הקולנוע בימים ההם לא היה תרגום בגוף הסרט. התרגום רץ על מסך ארוך וצר שהיה צמוד למסך הסרט ומישהו בחדר המכונות של הקולנוע היה מגלגל את סרט התרגום. לפעמים הוא היה שוכח, או עסוק במשהו אחר, ואז כל יושבי הקולנוע שרקו והמפעיל מהר לגלגל במהירות את התרגום ולהדביק את קצב העלילה.
כולנו אהבנו מאד מערבונים וסרטי פעולה. לפעמים סרטים שהיו ארוכים במיוחד הוקרנו ב-2 חלקים, שבוע לאחר שבוע, בעיקר בקולנוע "בית העם" (כיום בניין "אל-על") בת"א.



הייתי בן יחיד להורי ותמיד קנאתי בחברי שהיו להם אחים נוספים. לכן, כאשר דודתי סימה (אחות אמי) ילדה את בנה הראשון, גבריאל (גבי), שמחתי לאמץ אותו מהר כ"אח האובד". גבי קטן ממני ב-4 שנים. בשנותיו הראשונות התנדבתי לשמש לו כ"בייבי סיטר". המתנתי עד שמלאו לו 6 שנים, ואז מיהרתי לקחת אותו לקולנוע לצפות במערבון . כעבור שנים ,הפך גבי ל"כוכב" של להקה צבאית ,אך תמיד הזכרתי לו שאני הייתי הראשון שהכיר לו את עולם הבידור. שיתפתי את גבי גם בחוויית איסוף בולים (שאותה זנחתי עם השנים ואילו הוא התמיד בה עד היום), ובחוויות נוספות בשנות ילדותי ונעורי. שימשתי לו "מנטור" במשך שנים רבות, ואני ממשיך לשמור לו עד עצם היום הזה את אותה "אהבת נפש", כמו גם לשני אחיו שנולדו אחריו: נתן וזוהר – אשר כולם הינם כאחים לי.



אחת המשימות שתמיד שמחתי לבצע בילדותי, הייתה להביא קרח הביתה. באותן השנים עדיין לא היו לנו בשכונה מקררים חשמליים. המקרר שלנו היה מעין ארון עץ קטן, עם בידוד, שחלקו העליון מלאנו בגוש קרח גדול, וכך קרר את האוכל. מוכרי הקרח נסעו בעגלה, בעלת בידוד, רתומה לסוס, ובתוך העגלה היו להם בלוקים גדולים של קרח. נהגנו לקנות רבע או שליש בלוק (כי זה מה שנכנס למקרר הקטן שלנו) והמוכר היה חותך את הבלוק בעזרת דקר. תמיד בזמן החיתוך היו נופלות חתיכות קרח, שאנחנו הילדים אהבנו לאסוף אותן מהר וללקק (זה היה תחליף ל"אסקימו", ה"ארטיק" של פעם). בימי החגים לא נסעו ברחוב עגלות הקרח, ואז הייתי הולך לבית החרושת לקרח , קונה שם חצי בלוק, אשר חלקו היה נמס לי בדרך, בצעידה של כ-2 ק"מ עד הבית...



מלחמת העולם המשיכה, ולאט לאט התחילו להגיע ארצה הידיעות על השמדת היהודים באירופה. אמי חייתה במתח רב ובדאגה למשפחתה, כי הגלויה האחרונה שקבלנו בדואר מסבי הייתה מתאריך 13 ביוני 1941. רק בשנת 1944 קבלה אמי ידיעה בעקיפין, שמשפחתה נרצחה בשואה, ומאז היא השתנתה לגמרי :שערה הלבין, היא הפסיקה לשיר (בעבר היא שרה באופרה) והפסיקה לצחוק. מצפונה הציק לה על שלא "נדנדה" מספיק להוריה כדי שיעלו לארץ, כל עוד לא היה מאחור מדי.
מלחמת העולם הסתיימה במאי 1945, ורק אז יכולנו לראות ביומני החדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע את מחנות ההשמדה וממדי השואה שפקדה את עמנו. מיד עם סיום המלחמה החלה פעילות רחבה להבאת יהודים, שרידי השואה, לארץ ישראל. הממשלה הבריטית, ששלטה אז כאן, לא התירה עלייה של יהודים לא"י, בגלל לחץ הערבים. ארגוני המחתרת היהודית ובראשם ה"הגנה", החלו להביא בחשאי יהודים מאירופה באניות קטנות וצפופות ולהבריח אותם לא"י. חלק מהאניות נתפסו ע"י הצי הבריטי והעולים גורשו לאי קפריסין. ארגוני המחתרת: הגנה, אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולח"י (לוחמי חירות ישראל), החלו לבצע התקפות פתע על הצבא הבריטי במקומות שונים בארץ, כפעולות תגמול על גירוש העולים, ובמגמה להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה לעזוב את הארץ ולהשאירה לנו. במסגרת המאבק הדביקו חברי המחתרות כרוזים על קירות הבתים ובהם העבירו מידע עדכני על פעולות שבוצעו (שאי אפשר היה לקרוא עליהן בעיתונות בגלל צנזורה), וקראו לקיום הפגנות נגד השלטון הבריטי. הדבקת הכרוזים נעשתה ע"י צוותים של נערים שהלכו עם דליי דבק, מברשות וכרוזים. לא מעט נערים נתפסו בשעת המעשה ונכלאו. חברי ואני התנדבנו לעזור בהדבקת הכרוזים ובגלל גילנו הצעיר (היינו בסך הכול בני 11 שנה), מלאנו תפקיד של תצפיתנים המתריעים במקרה של התקרבות שוטרים או חיילים בריטיים. לנו, כילדים, היה יתרון מפני שאנו הכרנו היטב את כל הפרצות בגדרות, אשר דרכן אפשר היה להימלט במהירות דרך החצרות. הפעילות הזאת מלאה אותנו בגאווה רבה, וכמובן שמרנו על סודיות ולא סיפרנו להורים דבר. הצבא הבריטי הגיב על פעולות המחתרות במבצע גדול נגד הישוב היהודי בא"י שנערך ביום שבת 29 ביוני 1946, אשר קבלה אצלנו את השם:"השבת השחורה". כוחות גדולים הקיפו את הערים, הקבוצים והמושבים והכריזו על קיום עוצר כללי, שחייב את כל היהודים להישאר בבתיהם. הצבא והמשטרה סרקו בתים, עצרו אנשים שנחשדו בהשתייכות למחתרות וחיפשו מאגרי נשק, שהיו מוחבאים בתוך "סליקים" במקומות שונים. הם גם פרצו לבי"ס שלי, תחכמוני, שהיה מקום אימונים חשאי של ה"הגנה", הלכו ישר לחדר השירותים בקומת הקרקע, שברו את המרצפות ומצאו שם את "סליק" הנשק של השכונה (כנראה, שמישהו הלשין על כך). אנו הילדים טפסנו על עץ תות גדול שעמד ליד חצר בית הספר וראינו איך החיילים הבריטיים מעמיסים על רכב את הנשק שמצאו, ובכינו.
למרות המבצע הוגברו פעולות המחתרות: בוצעו פשיטות נוספות, פוצצו גשרים, והמשיכו להביא לארץ יות
ר אניות מעפילים עם פליטי המחנות מאירופה. על כל אלה שמענו בשידורי תחנות המחתרת ובכרוזים שהודבקו על הקירות והרגשנו שלא נשברנו. עלילות אניות המעפילים הציתו את דמיוני ורציתי להצטרף למאבק הזה, כאשר אתבגר. לכן הגברתי בחופשת הקיץ את אימוני השחייה שלי בבריכת הפרדס של "גן הדסה" (כיום עומד עליו קניון "גן העיר"), ולאחר מבחן זכיתי ב"תעודת שחיין", שניתנה ע"י "הוועד הלאומי לכנסת ישראל", שהיה אז מעין ממשלה פנימית של הישוב היהודי בא"י.



ב- 29 בנובמבר 1947 נערכה הצבעה בעצרת האו"מ בארה"ב, והוחלט ברוב של שני שלישים על הקמת 2 מדינות בא"י: מדינה יהודית ומדינה ערבית. כולנו, מבוגרים וילדים, יצאנו לרחובות ת"א לרקוד ולשמוח עד אור הבוקר. הערבים לא הסכימו להחלטה הזאת וכבר למחרת בבוקר פתחו בהתקפות על הישובים היהודיים. אנו בשכונת "נווה צדק" הותקפנו מיפו, שהייתה אז עיר ערבית. הערבים תקפו ושרפו חנויות של יהודים שהיו בגבול תל אביב- יפו, וצלפים ערביים ירו ממסגד "חסן בק", לתוך השכונות היהודיות הקרובות, בהן השכונה שלי והרגו עשרות אנשים.

ביום שבת, ב'
באדר ב', 13 במרס 1948, חגגתי את בר המצווה שלי. העלייה לתורה התקיימה בבית כנסת ששכן ברחוב רוקח בת"א. כדי להגיע לבית הכנסת נאלצנו ללכת בזהירות צמוד לקירות הבתים ברחוב, ולחצות אותו בריצה אל בית הכנסת כדי לא להיפגע מירי הצלפים הערבים. בבית הכנסת היו מעט אנשים בנוסף להורי ולמספר קטן של קרובי משפחה אמיצים. אבל קיימנו את כל הטכס, שהיה מלווה בקולות ירי בחוץ. זוהי אחת מחוויות חיי שנצרבה חזק בתודעתי. הקרבות בגבול ת"א-יפו נמשכו והערבים הפגיזו את השכונה שלנו גם במרגמות. פצצת מרגמה חדרה מבעד לרעפים של גג ביתנו (אנו גרנו בקומה השנייה, העליונה) וגרמה להרס רב בחדר היחיד שבו גרנו. נאלצנו לעבור לגור באופן זמני אצל דודתי, אחות אבי, יוכבד פיינציג ובעלה משה, בביתם בצפון ת"א, ברחוב נחשון (רחוב קטן המחבר את רחוב הירקון והים).
בפסח תש"ח החל מבצע גדול של כוחות ה"הגנה" ו"אצ"ל" נגד הכוחות הערבים ביפו. בית החולים "פרויד", שבו נולדתי, הפך למפקדת אצ"ל ושימש גם כתחנה קדמית לפינוי פצועים. לאחר קרבות בהם כותרה מסביב, נכנעה יפו.



ביום שישי, 14 במאי 1948, הופצה ידיעה כי בשעות אחר הצהרים, יוכרז במוזיאון ת"א בשדרות רוטשילד, על הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י. רצתי עם חברי, עברנו דרך החצרות המוכרות לנו בשדרות רוטשילד, טיפסתי על הגדר ותפסתי לי עמדת תצפית טובה ליד מדרגות הכניסה למוזיאון.
בשדרה וליד הבניין התאספו המון אנשים והצפיפות הייתה רבה. ראיתי את דוד בן-גוריון מגיע והשוטרים היהודיים שעמדו שם הצדיעו לו עם נשקם. אני, שהתכופפתי קדימה כדי לראות טוב יותר, קבלתי מכה מהרובה של אחד השוטרים, כאשר הוא הכתיף את הרובה בעת ההצדעה. שמענו בחוץ ברמקול את בן-גוריון מכריז "על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל" והשמחה הייתה עצומה. אבל למחרת, בשבת, בשעת בוקר מאד מוקדמת, התעוררתי בבית דודתי יוכבד, לקולות רעש מטוסים ופיצוצים חזקים. חיל האוויר המצרי תקף את ת"א והפציץ את שדה דוב, שהיה אז נמל האוויר של ת"א ואת תחנת החשמל ברידינג. יצאתי בריצה מהבית וראיתי איך מטוסי ספיטפייר מצריים צוללים לכיוון שדה דוב ומהר מאד נשמעו גם קולות פיצוצים. הלכתי עם דודי משה ברחוב הירקון לכיוון רידינג ופתאום מישהו דחף אותנו לתוך חדר המדרגות של בניין "מעונות עובדים" שברחוב, ובאותו הרגע שמענו קול מטוס שצלל לכיוון הרחוב וריסס אותו באש מקלעים. היה לנו מזל גדול שלא נפגענו.
כעבור כמה ימים, ב-18 במאי 1948, הפציצו מטוסים מצריים את התחנה המרכזית של ת"א (התחנה הישנה), וגרמו ל-42 הרוגים. כך נכנסנו למלחמת העצמאות. האחים הבוגרים של חברי התגייסו לצבא שהוקם, אבי התנדב למשמר האזרחי ואנו הילדים עזרנו באיסוף בגדים (בעיקר כובעי גרב), וחבילות עם שימורי מזון, ממתקים וסיגריות לחיילים. המלחמה הייתה קרובה, כולנו חיינו במתח ועקבנו אחר הקרבות בהאזנה מתמדת לרדיו .כל יום התפרסמו בעיתונים שמות של בחורים צעירים שנפלו בקרבות, והעצב על מותם היה רב.
ביום 11 ביוני הכריז האו"מ על הפוגה בקרבות למשך 4 שבועות. ימי ההפוגה נוצלו לקליטת נשק שהגיע מחו"ל ולאימונים. עם חידוש הקרבות פתח צ.ה.ל. במבצעים בכל הגזרות והצליח להדוף את הכוחות הירדניים במזרח, לשחרר את הגליל ולכבוש את כל הנגב כולל אילת. בפברואר 1949 נחתם הסכם "שביתת נשק" עם מצרים ואחריו הסכמים דומים גם עם לבנון, ירדן וסוריה. בכך הגיעה מלחמת העצמאות לסיומה.
לדירתנו שנהרסה, ברחוב התקווה 14, לא יכולנו לחזור, והורי שכרו דירה קטנה בת 2 חדרים בקומת החצר, ברחוב יהודה הלוי 5, באותה השכונה. בדירה זאת גרנו 8 שנים.







עם גמר כתה ח', הסתיימו למודי בבי"ס היסודי "תחכמוני".החלטתי להמשיך ללמוד בבי"ס התיכון למסחר "גאולה", שנחשב בעל רמה גבוהה ומאתגרת. המעבר לא היה פשוט מבי"ס יסודי דתי, שרבים בו הם ילדי שכונה עממית - לבי"ס תיכון חילוני, איכותי, שבו חלק גדול מהתלמידים היו "צפונים". דווקא האתגר דחף אותי להתאמץ להיות הטוב ביותר, ואכן סיימתי כבר את הכיתה החמישית (כיום:כיתה ט') בהצטיינות.
3 חוויות שאני זוכר במיוחד מתקופת בי"ס התיכון.
הראשונה: השלג הכבד שירד על ת"א ביום 5 בפברואר 1950. העיר כולה הפכה לבנה והשלג כיסה את כל הרחובות. בי"ס התיכון שלנו שכן ברחוב גאולה בת"א סמוך לים ורצנו כולנו לשחק בשלג על חוף הים. לרובנו זאת הייתה הפעם הראשונה בחיינו שראינו שלג.
החוויה השנייה: השיטפונות במעברות.
לאחר הקמת המדינה הגיע גל של עולים לישראל. הם באו כפליטי המחנות באירופה וכפליטים ממדינות ערב. לא היה היכן לשכן אותם ומחוסר ברירה הקימה הממשלה מחנות אוהלים לעולים, כמגורים זמניים, בהם התנאים הפיסיים היו קשים. בסוף שנת 1952 גרו במעברות יותר מ-220,000 עולים. בחורף תשי"ב 1952, הציפו שיטפונות כבדים את המעברות ואנחנו כתלמידי תיכון התנדבנו מיד לעזרה במעברות. חפרנו, ביחד עם חיילים, תעלות לניקוז מי הגשמים, עזרנו לפנות עולים אל מקומות אכסון יבשים, הבאנו שמיכות, בגדים ואוכל למשפחות העולים, וישבנו עם הילדים להכנת שיעורים להמשך לימודיהם בבתי הספר. כך הכרתי לראשונה מקרוב את "ישראל השנייה", את העולים שהגיעו ארצה ותנאי המצוקה של קליטתם בישראל. חוויה זאת נצרבה בתודעתי למשך שנים בעתיד.
החוויה השלישית הייתה הפעילות בגדנ"ע. אשר נתנה לנו, בני הנעורים, הרגשה של בגרות וקבלת אחריות. עברנו אימונים בנשק, מטווחים, אימוני שדאות (תפיסת עמדות, הסוואה, זחילות) ומסעות מפרכים בגליל ובנגב. גולת הכותרת הייתה מחנה האימונים בבאר אורה כ-10 ק"מ מדרום למכרות תמנע. חוות הגדנ"ע שם הייתה מחנה אוהלים קטן שבו שמרו על באר המים הראשונה שסיפקה מים לאילת. הפעילות במחנה כללה אימונים צבאיים ומארבים בואדיות למניעת חבלות בצינורות המים. אנו היינו אז בכיתה השביעית של התיכון (כיום:כיתה י"א) ונחשבנו בין המחזורים הראשונים שהגיעו לבאר אורה. התנאים במקום היו אמנם די פרימיטיביים, והמים גרמו לשלשולים (בגלל כמות המגנזיום הגדולה שהייתה בהם) – אבל נהנינו מקומזיצים ומסיבות ,והאווירה הייתה נהדרת.

בבי"ס התיכון רכשתי לראשונה את אהבתי לכדורסל. המורה להתעמלות שלנו היה יהושע רוזין ז"ל, שהיה אז המאמן האגדי של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל. הוא הכיר לנו את היופי של משחק הכדורסל ולקח אותנו למשחקי מכבי ת"א, במגרש הישן והפתוח, המרוצף בבלטות, ברחוב המכבי. מאז ועד עצם היום הזה אני אוהד של קבוצה זאת.
בן דודי גבי, המשיך אחרי בבי"ס התיכון "גאולה" ונעזר במחברות, חיבורים ועבודות שעליהם זכיתי בציונים גבוהים וחסך לעצמו עמל רב...

למודי בבי"ס התיכון סיימתי בראשית חודש יולי 1953 וכשבוע לאחר בחינת הבגרות האחרונה התגייס
תי לצ.ה.ל. ביום 20 ביולי 1953. מכאן מתחילה תקופה חדשה בחיי.

יום שבת, 26 בספטמבר 2009

פרק ב - שירות החובה בצה"ל.

נשלחתי לטירונות בגדוד 12 של חטיבת "גולני". היינו מחלקה אחת של בוגרי תיכון בתוך גדוד של עולים חדשים. במשך כמעט כל 3 חודשי הטירונות חיינו באוהלי סיירים, בסדרות אימונים בגליל, ובסיומן יצאנו לפעילות מבצעית ליד קו הגבול עם סוריה. אחד מחברי למחלקה, אורי אילן ז"ל, נתפס ע"י הצבא הסורי, כאשר חוליה בה השתתף, טמנה מכשירי האזנה לטלפונים מעבר לקווי האויב. אורי עונה ע"י הסורים והתאבד בכלא הסורי. על גופתו שהוחזרה לישראל נמצא פתק קטן ובו המילים: "לא בגדתי", שסומנו בחורים קטנטנים ע"י סיכה. אורי ז"ל ,היה, כמונו, בן 18 שנים ,והפך לגיבור לאומי כעבור כחודשיים הוצבתי לפלוגת סיור 57, שהייתה פלוגת הסיור של חטיבת "גבעתי" וקיימה פעילות מבצעית באזור המרכז, מול הצבא הירדני, ולעיתים גם מעבר לקו הגבול.
בהיותי בסיירת נודע לי כי בצבא מחפשים מתנדבים לקורס מכי"ם (מפקדי כיתות) מיוחד בחטיבת הנח"ל, שבו היו אמורים לבחון את יכולות ההישרדות של חיילים בתנאים קשים, בסדרת אימונים לל
א שינה, בסדרה ללא אוכל ובסדרה עם מעט מאד מים. הובטח לכל מי שיסיים את הקורס בהצלחה כי יוכל להתקבל מיד לקורס קציני חי"ר (חיל רגלים), שהיה אז קורס מאד יוקרתי בצ.ה.ל. התנדבתי והתקבלתי לקורס, שהיה גדוש אירועים וחוויות שלא חלמתי עליהן. בסיומו היינו 8 משתתפים שסיימנו אותו בהצלחה, ומיד – לאחר חופשת שבת – התחלתי את קורס קציני חי"ר, ביולי 1954. זה היה קורס אליו קבצו לוחמים מיחידות קרביות נבחרות (בהם רבים מיחידת 101 המפורסמת), במטרה שכולם יוכלו להעשיר מניסיונם הקרבי, איש את רעהו. הקורס נמשך 6 חודשים ונערך בתנאים קשים.
ההסתכנות לא תמיד הייתה חלק מפעילות מבצעית ישירה. למשל, בחורף 1955, כאשר היינו במסע אימונים במדבר יהודה, נקלענו לשיטפון פתאומי בנחל ערוגות. השיטפון היה בעוצמה כה אדירה, שסחף אתו כלי רכב צבאיים לים המלח, כאילו היו קליפות אגוז. נוצרו מפלים ענקיים, כאלה שרואים רק בסרטים. למזלנו הלכנו באותו הזמן בשביל צר, על קיר הוואדי, בגובה של כ-20 מ', וכך ניצלנו...
ב-10 בינואר 1955 סיימתי את קורס הקצינים וקבלתי את תעודת ההסמכה כקצין, חתומה ע"י הרמטכ"ל דאז, משה דיין. עם סיום הקורס נשלחתי לחטיבת גבעתי, לשרת כמ"מ (מפקד מחלקה), בירושלים, בקו הגבול העירוני עם ירדן. רק אז הרגשתי את כובד האחריות לחייהם של 30 חיילים שהיו צעירים ממני בשנה, ואשר אני הייתי מפקדם. זאת הייתה התנסות כה שונה מכל דבר אחר שעשיתי בחיי עד כה, והיא הפכה אותי, בבת אחת, למבוגר. הפעילות בקו הגבול העירוני, חייבה התנהלות זהירה מחשש לצלפים ירדניים, ולכך, כזכור, כבר רכשתי ניסיון עוד בגיל בר המצווה שלי...
אחת החוויות המעניינות מאותה התקופה קשורה למצעד יום העצמאות . יום אחד קבלתי הודעה שהפלוגה שלנו נבחרה לצעוד ברחובות ת"א ביום העצמאות השביעי של מדינת ישראל (1955). אנחנו היינו יחידה קרבית, שאינה מנוסה בתרגילי סדר. נאלצנו לקיים במהירות כמה תרגולים חפוזים בצעידה מסודרת בנשק מוכתף, והוסענו לת"א. צעדנו ביום העצמאות ברחובות המרכזיים של ת"א, אלנבי ובן-יהודה, מלווים במחיאות כפיים נלהבות של אלפי אנשים שהצטופפו על המדרכות. החמימות הרבה שבה התקבלנו ברחובות, יצרה לנו "התרוממות רוח" והשכיחה מאתנו את העייפות של הצעידה הארוכה בקצב אחיד, בצוהרי יום חם מאד.
כעבור מספר חודשים ע
ברתי ליחידת הדרכה לקציני מילואים ותיקים. שהיה צורך לעדכן אותם בכל חידושי תורת הלחימה של צ.ה.ל. דאז. בהתחלה הרגשתי מאד מוזר: אני קצין צעיר, מפקד על קבוצת קציני מילואים מבוגרים, שאחדים מהם היו בגיל של אבי וכולם היו בכירים ממני בדרגותיהם. אולם מהר מאד הם היו אלה שהראו הערכתם הרבה לידע הצבאי שלי, שהיה אז הכי מעודכן בצ.ה.ל., ומלאו את כל המשימות שהטלתי עליהם, שחלקן לא היו קלות להם. מפקד היחידה הודיע לי כי התרשם מהמנהיגות שגיליתי, והחליט שאמשיך בהדרכת מחזורים נוספים של קציני מילואים.
שרות החובה שלי בצ.ה.ל. הסתיים ב-18 בינואר 1956. בקשו ממני להמשיך בשירות קבע ולהעלות אותי בדרגה, תוך זמן קצר – אבל החלטתי לסיים השירות וללמוד באוניברסיטה.
אני מעריך מאד את שירות החובה בצ.ה.ל., כשלב חיוני ומכונן בחיי. נכנסתי לשירות כנער צעיר ללא הרבה ניסיון חיים - ויצאתי ממנו בוגר, מפוקח ואחראי.

יום שישי, 25 בספטמבר 2009

פרק ג - לימודים, מבצע "קדש" ושליחותו ראשונה לחו"ל.

התחלתי ללמוד כלכלה, בבי"ס הגבוה למשפט וכלכלה בת"א. הלמודים היו בשעות הערב, ובמשך היום עבדתי כדי להתפרנס. זמן קצר לאחר תחילת הלמודים הצטרפתי לפעילות באגודת הסטודנטים ונבחרתי לצוות שהוביל את המאבק לשלב את לימודינו כחלק מלימודי האוניברסיטה העברית של ירושלים. ואכן, כעבור זמן לא רב, הוכר בי"ס למשפט וכלכלה כשלוחת תל-אביב של האוניברסיטה העברית.
לא הספקתי הרבה לחמם את ספסל הלימודים ובחודש אוקטובר 1956 גויסתי ל"מבצע קדש", במסגרת גדוד 106 של חטיבת "הראל", שהפך להיות גדוד המילואים שלי למשך 15 השנים הבאות. השתתפתי עם הגדוד בקרבות נגד הצבא המצרי בגזרת אום- כתף בסיני. עם סיום "מבצע קדש" חזרתי להמשך הלימודים באוניברסיטה והחלפתי את מקום עבודתי. לאחר שנים התברר לי כי מעשה זה הביא לתפנית שהייתה לה השפעה על כל מסלול חיי.
התחלתי לעבוד בבנק לסחר חוץ בת"א (כיום הבנק הבינלאומי הראשון), במחלקה למטבע חוץ. הבנק היה חדש וכל העובדים, מלבד המנהלים, היו צעירים, שיצרו אווירה נעימה בעבודה. כעבור כחצי שנה הקמנו לראשונה וועד עובדים בבנק ואני נבחרתי לכהן כיושב ראש שלו. לא היינו מאורגנים בהסתדרות העובדים והחלטנו שדרושה לנו "חוקת עבודה" שתסדיר את יחסי העבודה עם בעלי הבנק. ערכתי מחקר על חוקות עבודה שהיו קיימות בבנקים אחרים, וניסחתי את חוקת העבודה לבנק שלנו. לאחר מו"מ עם הנהלת הבנק נכנסה החוקה לתוקף, ושימשה במשך שנים.
תוך כדי הפעילות בבנק, הכרתי עובדת בשם סוזי שפינדל, שגם היא הייתה חברת וועד העובדים, כעבור כשנה, ב-21 ביוני 1960, נישאנו בטכס צנוע מאד, בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון", ברחוב בן-יהודה בת"א. סוזי היא הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי. ממש עם נשואי גוייסתי לשירות מילואים, לתרגיל הגדול ביותר שערך צ.ה.ל. באותם הימים. באופן חריג אישרו לי חופשה של 4 ימים ל"ירח הדבש", אותו בלינו, סוזי ואני, בנהריה. בינתיים סיימתי בהצלחה את לימודי באוניברסיטה והוענק לי תואר ראשון בכלכלה.
עברתי לעבוד בחברת השקעות חדשה בשם :"פיתוח התעשייה בישראל". החברה הוקמה ע"י 3 גורמים: בנק למסחר שווייץ-ישראל (שהיה הבעלים של בנק לסחר חוץ), ממשלת ישראל, ו"יאמיקו", שהייתה חברת השקעות של יהודים מדרום אמריקה. התמניתי לכלכלן בחברה החדשה והתחלתי לצבור ניסיון בהקמת תעשיות חדשות ובהרחבה של מפעלים קיימים בעלי פוטנציאל לגידול. תקופה זאת הייתה בשבילי בי"ס יוצא מהכלל להכרת תחומי פעילות מגוונים, וליצירת קשרים עם משרדי ממשלה וראשי עיריות. תוך כדי הפעילות הזדמן לי אפילו להמציא את השם "קיראון", לשכונה החדשה שתוכננה להיבנות בקרית אונו. כך זה קרה : יום אחד נכנס לחדרי ד"ר צבי טמיר, שהיה היועץ המשפטי של החברה ושאל אותי אם יש לי רעיון לבחירת שם לחברה נוספת שעומדים להקים. שאלתי אותו: "במה תעסוק החברה?" והוא הסביר לי שהחברה תבנה שכונה חדשה ומודרנית בקרית אונו. הגבתי ספונטנית: "אולי נקרא לה "קיראון", ותהיה לה משמעות כפולה: גם קיר-חזק (קיר-און) וגם התחלת כל מילה בשם הישוב קירית אונו. הצעתי התקבלה ולימים הפכה קיראון לשכונת מגורים איכותית. עבודתי בחברת ההשקעות חייבה אותי, בין השאר, לבקר הרבה בערי הפיתוח, שבהן עודדה הממשלה הקמת מפעלים חדשים, שיכלו להקל על מצוקת האבטלה. ההיכרות הקרובה עם ערי פיתוח, ובמיוחד אלה שבגליל – תרמה מאד לפעילויות חיוניות שפיתחתי כעבור שנים, במסגרת עידוד העלייה לישראל.
סוזי ואני גרנו בדירה צנועה בת 2 חדרים, בקומה רביעית (80 מדרגות) ללא מעלית, בתל-אביב, ברחוב דיזנגוף 173. ב-20 בספטמבר 1961,נולד בננו הבכור, בועז, בבי"ח "אסותא". לא היה קל לגדל אותו בדירת מגורנו, כאשר עלינו וירדנו 80 מדרגות מספר רב של פעמים במשך היום. אבל לנו, כזוג צעיר, בעל אמצעים כספיים מועטים, זה היה הפתרון האפשרי.
בסוף שנת 1962 הציע לי מנכ"ל חברת ההשקעות, ד"ר רוברטו אהרון, לצאת לשליחות כלכלית במכסיקו לגיוס השקעות לישראל. הוא ציין כי נבחרתי לתפקיד בגלל הידע שלי על פעילויות המערכת הכלכלית בישראל, ההיכרות שלי עם תהליכי הקמת מפעלים חדשים והכימיה הטובה שהצלחתי לפתח עם אנשים. לאחר התלבטות משותפת עם סוזי, הסכמתי להצעה. זה החמיא לי מאד לקבל תפקיד כזה בחו"ל בהיותי כה צעיר. למדתי ספרדית באופן אינטנסיבי עם מורה פרטית ושיננתי את השפה בעזרת תקליטים. לפני נסיעתנו החלטנו לשפר את תנאי הדיור שלנו בארץ. קנינו דירה יותר מרווחת בקיראון, שהייתה עדין רק בשלב התכנון, וקווינו שהיא תהיה מוכנה כאשר נשוב ארצה.
בתחילת שנת 1963 יצאתי לבד למכסיקו (סוזי הצטרפה מאוחר יותר) וזאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל , (מלבד בקורי בליטא עם אמי ,ערב מלחמת העולם השנייה). בעזרת יהודי מקומי הקמתי נציגות של חברת ההשקעות במכסיקו סיטי, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית. לאחר כחודשיים הצטרפו אלי סוזי, בועז ומרטה – אמה של סוזי - אשר טיפלה בבועז, וסוזי התקבלה לעבודה בשגרירות ישראל במקום.
גרנו כולנו יחד בדירה צנועה ברחוב 479 Mariano Escobedo במכסיקו סיטי.
הפעילות שלי הייתה גדושה בפגישות עם אנשי עסקים יהודיים והרצאות בערבים. הנציגות התפתחה יפה, יצרתי קשרים טובים עם יהודים מחוגים שונים בקהילה והצלחתי לשכנע רבים מהם להשקיע בישראל.
עם סיום שליחותי קבלתי הצעה מפתה מאד, מיצחק ורדי, מנכ"ל בנק שווייץ-ישראל, לנסוע למונטבידיאו, בירת אורוגוואי,ולכהן כעוזר סגן נשיא בנק לסחר חוץ שם. אולם סוזי ואני רצינו לשוב לישראל ולכן דחיתי, בנימוס, את ההצעה והמשכתי לשמור על קשרי הידידות עם יצחק ורדי. שבנו לדירתנו הקטנה ברחוב דיזנגוף 173, כי הדירה בקיראון טרם הושלמה. זמן קצר לאחר שובנו נולדה בתנו מיכל, גם היא בבי"ח "אסותא" בת"א. הצטופפנו יחד בדירה הקטנה ורק באוקטובר 1965, לאחר שהושלמה דירתנו בקיראון יכולנו, סוף סוף, לעבור אליה. מאז אנו גרים בה עד עצם היום הזה, כבר למעלה מ-44 שנים.

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

פרק ד - עמידר, מלחמת 6 הימים, לידת הבת שרון.

בסוף שנת 1966 הצטרפתי ל"עמידר" - החברה הלאומית לשיכון עולים. קבלתי תפקיד מעניין כראש לשכת המנהל הכללי וממונה על פרויקטים מיוחדים. במסגרת התפקיד שימשתי כראש מטה החברה, עסקתי בתיאום פעילויות בין אגפי החברה, בארגון מחדש של יחידות, בקידום העבודה הקהילתית בשכונות ובשילוב תכניות חדשות עם משרד השיכון.
בסוף מאי 1967 גויסתי לשירות מילואים לקראת "מלחמת 6 הימים". ב-5 ביוני הוטל על החטיבה שלנו, "הראל" לכבוש את מוצבי הצבא הירדני בשייח- עבדול- עזיז (כיום: מבשרת ירושלים) שסיכנו את הדרך לירושלים, ולנתק את הכביש על גב ההר, שחיבר בין רמאללה לירושלים, באזור תל-אל-פול (כיום:אזור נווה יעקב). הגדוד שלי, 106, יצא מיער חולדה ונסע בהסתר דרך צומת אשתאול ורמת רזיאל עד הקסטל. תוך כדי תנועה, בשעות אחר הצהרים, מהקסטל לכיוון המוצב הירדני בשייח-עבדול-עזיז, נחתה עלינו הפגזה ירדנית כבדה, ובמרחק 3 מטרים ממני נהרגו 5 מחברי מפגיעה ישירה של פגז. המשכנו במהירות קדימה, ונכנסנו לתוך שדה מוקשים לרגלי המוצב. טנקים עלו על מוקשים ופרקו שרשראות. ירדנו מהזחלמ"ים והתקדמנו רגלית, בקפיצות בין הסלעים כדי להימנע מלדרוך על מוקשים. בפריצה למוצב התנהלו קרבות פנים אל פנים, בתעלות ובעמדות, עד לכיבוש המוצב בשעות הלילה. בקרבות איבדנו 9 חברים נוספים, ביניהם מפקד פלוגה ט', סרן אסא יגורי ז"ל. הגדוד המשיך מהר הלאה ועם שחר של יום המחרת, 6 ביוני, נתקנו את הכביש בין רמאללה לירושלים. בתל אל פול התנהל קרב עם טנקים ירדניים שניסו לפרוץ לכיוון ירושלים ולעזור לכוחותיהם שנלחמו שם בצנחני צ.ה.ל.לאחר השמדת הטנקים הירדנים, התקדם הגדוד וניהל קרב עם מארב של הצבא הירדני בגבעת המבתר. בקרב זה נהרג סגן עוזי רוזן, אשר פיקד על פלוגה ט', במקומו של אסא יגורי,שנהרג בלילה הקודם. עוזי רוזן היה חברי מקורס המכ"ים המיוחד, שעברנו יחד בחטיבת הנח"ל, והמשיך אתי לקורס הקצינים. הוא מת בזרועותיו של סגן ארנון אפנר, חבר נוסף שלנו מאותו קורס מכי"ם מיוחד, ואשר במלחמה פעל כמפקד הסיירת של הגדוד. זאת הייתה מכה קשה וכואבת לכולנו. ארנון ואני שומרים על קשרי החברות עד היום בזה.
עם סיום הקרבות בירושלים ירד הגדוד שלנו לכיוון ים המלח וכבש את יריחו בקרב קצר. משם, תוך תנועה מהירה בלילה, עלינו לרמת הגולן ונלחמנו בצבא הסורי, בקרבות באזור חושנייה. בגמר המלחמה נרתמתי לעזור בטיפול במשפחות השכולות של הנופלים ובפצועים מכל החטיבה, במשך חודש נוסף של שירות במילואים. זה לא היה דבר קל. הייתי צריך למצוא בכל פעם מחדש כוחות נפש, כדי להעניק את מלוא האמפטיה לכל משפחה ולכל פצוע.

עם שחרורי משירות המילואים חזרתי לעבודתי ב"עמידר". התמניתי כחבר בוועדת ההיגוי שעסקה בתכנון וניהול "סקר הכנסות דיירי עמידר", שנערך ביחד עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זה היה סקר ראשון מסוגו בארץ, שאפשר לקבל נתונים על תנאי החיים, רמת החיים ורמת המגורים של המשפחות המתגוררות בתנאי שכירות בשיכוני "עמידר". הסקר נתן למשרד השיכון ול"עמידר" יכולת לקבל לראשונה החלטות אסטרטגיות המבוססות על נתונים מקצועיים, שהציגו קשרים בין רמות ההכנסה של הדיירים ותנאי הדיור שלהם. על פעילות זאת זכיתי עם כל הצוות לשבחים רבים. הוזמנתי להשתתף באופן קבוע בישיבות מועצת המנהלים של "עמידר", וכעבור מספר חודשים גם מוניתי לתפקיד: "מזכיר החברה".

ב-2 ביולי 1968 נולדה בתנו שרון (אמו של ניצן), גם היא בבי"ח "אסותא" בת"א.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

פרק ה - ראש משלחת העלייה באמריקה הלטינית.


בחודש אוגוסט 1971 הייתה לי פגישה ששינתה את כל מסלול חיי. אלוף (מיל.) עוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת 6 הימים, השתחרר מצ.ה.ל. והתמנה למנהל הכללי של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. יום אחד הזמין אותי עוזי נרקיס לפגישה וסיפר לי שבמדינת צ'ילה בדרום אמריקה נוצר משבר בגלל חילופי השלטון והיהודים שם נמצאים בחרדה. לאור המצב הוחלט לשלוח לצ'ילה בדחיפות משלחת חירום מישראל, שתבחן שם את ההתפתחויות, ותפעל לעידוד עליית יהודים לישראל. המשלחת נועדה לצאת לחודש ימים ולכלול 3 חברים דוברי ספרדית. עוזי נרקיס הציע לי להיות חבר במשלחת כמתאם הנושאים הכלכליים. למחרת בקשתי מ"עמידר" חופשה ללא תשלום, ותוך כמה ימים טסנו לצ'ילה. עם הגעתנו גיליתי קהילה שונה מזו שהכרתי במכסיקו. היהודים, אשר כמעט כולם גרו בסנטיאגו דה צ'ילה, היו אמנם אמידים, אבל מאד מפוחדים וחששו שהמשטר החדש השמאלני עלול לפגוע ברכושם. התפתח שם משבר כלכלי חריף שגרם לאינפלציה דוהרת ופיחות גדול במחיר המטבע המקומי, שהמשיך לאבד הרבה מערכו בכל יום. פעילות המשלחת הייתה מאד מאומצת. בכל ערב הופענו יחד במפגשי הסברה בהם הצגנו היבטים שונים של החיים בישראל. בשעות היום כל אחד מאתנו קיים בנפרד פגישות אישיות עם יהודים רבים שהתעניינו בעלייה ובקשו מידע בנושאים ספציפיים החשובים להם.
בשובנו לישראל הצגנו הערכת מצב והעלינו הצעות מעשיות לפעילות בהמשך. ההצעות התקבלו והחלו ליישם אותן בתוך זמן קצר.
לאחר שובי ארצה הציע לי עוזי נרקיס לצאת לשליחות ארוכה של שנתיים, לתפקיד ראש משלחת העלייה בארצות אמריקה הלטינית. לפי הצעתו היה עלי לבצע בארגנטינה חפיפה בתפקיד, במשך מספר חודשים, עם ראש המשלחת המסיים את תפקידו, ולקבל עלי את האחריות לפעילויות העלייה ולניהול שליחי העלייה בכל אמריקה הלטינית. הוא הוסיף כי בגלל המרחק מישראל, מוענקות לראש המשלחת סמכויות רבות וסומכים מאד על שיקול דעתו. סוזי ואני התלבטנו. אין ספק כי ההצעה הייתה מעניינת ומאתגרת, אך מאידך נסיעה לארץ כה רחוקה עם 3 ילדים – הייתה עניין לא פשוט. החלטנו בחיוב. קבלתי חופשה ללא תשלום מ"עמידר", וביום 1 בדצמבר 1971 טסנו כולנו לארגנטינה. כך החל פרק חדש ומרתק בחיי...
נסענו, אמנם, לשליחות של שנתיים, אבל בסיומן התבקשתי להמשיך בתפקידי שנה נוספת, ואחריה שוב שנה נוספת. כך פעלתי בשליחות בדרום אמריקה במשך 4 שנים, שהיו סוערות מבחינה פוליטית, כלכלית ויהודית.
בגזרה הגיאוגרפית עליה הייתי ממונה, התגוררו כ-700,000 יהודים, מתוכם: כ-400,000 בארגנטינה. לכן גם נבחרה ארגנטינה כיעד המרכזי לפעילות לעידוד העלייה ובה גם מוקם המטה שלנו לכל הגזרה.
בהגיעי לארגנטינה גיליתי מציאות מורכבת שלא הכרתי קודם. מצד אחד ראיתי קהילה יהודית גדולה מאד, מעורה היטב בחיים הכלכליים של ארגנטינה, מאורגנת יפה ומנוהלת ע"י מוסדות מרכזיים, מפעילה רשת ענפה של בתי ספר יהודיים, שירותי רווחה לקשישים ועניים, ומקיימת מרכזים קהילתיים,חיי תרבות ומועדוני ספורט לתפארת.
מהצד השני ראיתי היבט אחר של החיים בגולה: פעילות אנטישמית המתנכלת לקהילה ומערערת את ביטחונם העצמי של היהודים. כמי שנולד וגדל בישראל, מעולם לא הייתי חשוף לפגעי האנטישמיות. בשבילי זה היה משהו רחוק שקראתי עליו בספרי ההיסטוריה. לפתע בארגנטינה, נתקלתי מקרוב באנטישמיות מילולית ואלימה, אשר כללה איומים טלפונים לבתי ספר יהודיים, מריחת סיסמאות נאצה אנטישמיות וצלבי קרס על קירות בתים בשכונות יהודיות, וחילול מצבות בבתי קברות יהודיים. בעיתונות הימנית בארגנטינה הופיעו, מפעם לפעם, כתבות בעלות אופי אנטישמי. באחד הרחובות המרכזיים של בואנוס איירס Avenida Corrientes , נמכרו בגלוי, במספר קיוסקים וחנויות ספרים, פרסומים אנטישמיים מכוערים, בהם: "הפרוטוקולים של זקני ציון" וספרו של היטלר "מיין קמפף". גורמים מסוימים בארגנטינה ליבו את אש האנטישמיות, בעיקר בתקופות של משברים כלכליים, שבהם האשימו מיד את היהודים. מוקדים ברורים של אנטישמיות היו בצבא ובמשטרה החשאית. אלה היו תנאי הרקע אשר בהם מצאתי את עצמי עם תחילת שליחותי שם.
תוך זמן קצר יצרתי היכרויות עם מנהיגי המוסדות היהודיים המרכזים, ראשי קהילות בערי השדה הגדולות, מנהלי המרכזים הקהילתיים ומועדוני הספורט, נשיאי ועדי הורים בבתי ספר יהודיים, רבני בתי כנסת ועוד. בין לבין, גם טסתי לצ'ילה כדי לפקח על הפעלת התכניות שהצענו במשלחת החירום ואושרו ע"י המטה בירושלים.
עם קבלת הפיקוד כראש המשלחת, לאחר החפיפה, הכנסתי ל"הילוך גבוה" כמה תכניות פעולה יזומות, שנועדו ליצור קשר עם מספר רב ככל האפשר של יהודים בבואנוס איירס ובערי שדה של ארגנטינה. זרוע הביצוע העיקרית שלי הייתה "תנועת העלייה", שאליה התקבלו יהודים שהתחייבו לעלות לישראל בתוך 3 שנים. רבים מהם התנדבו לקיים פעילויות בשעות הפנאי שלהם, בעיקר בלילות ובסופי שבוע. כך הפעלנו מבצע של "הקש בדלת", ושרשרת של התקשרויות טלפוניות למכרים, ויצרנו דינמיקה של "חבר מביא חבר". כדי להאיץ את גיוס החברים הנוספים, פרשנו רשת של פעילים שהיו מעורים בקרב מוקדים שונים באוכלוסיה היהודית, בהם: וועדי הורים בבתי הספר היהודיים, מתפללי בתי כנסת, חברי מועדוני הספורט, סטודנטים, הורים של חברי תנועות נוער, ארגונים מקצועיים של יהודים, (כמו: רופאים, רואי חשבון, עורכי דין) ועוד. ההצלחה הייתה רבה ובבת אחת הכפלנו את מספר החברים.
רשת שנייה שפיתחתי הייתה של "אנטנות עלייה". גייסנו והכשרנו עובדים מקומיים בערי שדה ובשכונות, לשמש כ"אנטנות עלייה". הם פעלו בשטח כ"תחנה ראשונה" למסירת מידע בסיסי ולקביעת ראיונות עם שליחי העלייה לכל מי שגילה התעניינות בעלייה. במקביל הם דיווחו לי על ההתרחשויות באזור פעילותם ב"זמן אמת". כך יכולנו לצפות התפתחויות ולהתארגן מהר לפעילות בהתאם. כתוצאה מפרישת הרשתות, נוצר לחץ גדול של פעילויות, בעיקר חוגי בית ומפגשי הסברה בלילות ובסופי שבוע. נערכו סמינרים לפעילים, סטודנטים ומועמדים לעלייה, הן ברמה מקומית (בי"ס יהודי, שכונה, מרכז קהילתי) והן ברמה אזורית למספר קהילות בערי שדה. הכמות הגדולה של האירועים שיזמנו, הכניסה אותי ואת כל השליחים לפעילות מואצת במשך כל שעות היום ועד לשעות הקטנות של הלילה. למזלי, רעייתי סוזי הייתה לי לעזר מלא, ולקחה על עצמה את עול הטיפול במשפחה. הילדים למדו בבי"ס הישראלי שפעל ליד השגרירות, בו הכיתות היו קטנות (4-8 ילדים בכיתה). בשעות אחה"צ והערב, דאגה סוזי להכנת השיעורים ולהסעת הילדים אל בתי חבריהם (שגרו לעיתים במרחקים) למעשה היא טיפלה בכל צורכי הבית והמשפחה והקלה עלי מאד.
הקהילות היהודיות בערי השדה, בהן התגוררו כ-20% מיהודי ארגנטינה, סומנו על ידי כיעד חשוב לעידוד עלייה. הקהילות הראשונות נוסדו בארגנטינה בסוף המאה ה-19, ע"י הברון מוריס הירש, שפעל שם בזמן מקביל לפעילותו של הברון אדמונד רוטשילד בארץ ישראל. הברון הירש עודד יהודים מרוסיה, פליטי הפוגרומים, להגר לארגנטינה ולעסוק בה בחקלאות. הוא הקים עבורם מושבות רבות באזורים חקלאיים, בהם נקלטו אלפי יהודים. רבים אחרים נקלטו בישובים גדולים בערי השדה בהם מצאו פרנסה. במשך השנים הגרו מרבית הצעירים מהמושבות לערים הגדולות, ובמושבות נותרו יהודים מעטים. בתקופת שליחותי נותרו כ-70 קהילות יהודיות בערי השדה, אשר מנו עשרות עד מאות משפחות בכל אחת, ולחלק מהן לא הייתה היכולת להמשיך לקיים מסגרת קהילתית יהודית. יזמתי מבצע של "חריש" בקהילות, שנועד להציג ליהודים בישובים הקטנים כי לחיות בישראל יכולה להיות עבורם חלופה מועדפת. בין האמצעים שהפעלנו היה אירוע "ישראל על גלגלים", שעבר מקהילה לקהילה, וכלל תערוכה ניידת על ישראל, סרטים, מוסיקה ישראלית, צוות מסבירים, וחומר פרסומי מגוון על עלייה וקליטה בישראל. ב"גל שני" הגיעו שליחי העלייה לקהילות לפגישות מעמיקות עם משפחות ברמה פרטנית. בביקורים בערי השדה לא חסרו גם קוריוזים, ואספר על אחד מהם: ביום שישי אחד הגעתי בשעות הצהריים, לקהילה קטנה שבה הייתי צריך להרצות בערב, בבית הכנסת, לאחר "קבלת שבת". בשדה התעופה המקומי המתין לי נשיא הקהילה בפנים מודאגות ואמר: "רב הקהילה שלנו נאלץ לנסוע לקהילה אחרת כדי לערוך שם טכס בר-מצווה בשבת. לכן אין מי שיערוך את "קבלת השבת" בבית הכנסת ולא נוכל לאסוף את הקהל ולקיים את הרצאתך". עניתי לו מיד: "תודיע לכולם ש"קבלת השבת" מתקיימת. אני בוגר בי"ס דתי "תחכמוני" ואערוך לכם את "קבלת השבת" כהלכתה". וכך היה. ניהלתי את התפילה כ"שליח ציבור" בבית הכנסת, אח"כ עמדתי על הבמה ונשאתי דרשה על "פרשת השבוע", בה שילבתי את הרצאתי על העלייה. מסתבר שהצלחתי להשאיר רושם רב על המשתתפים ובתום התפילה אמר לי נשיא הקהילה: "אם פעם תעזוב את תפקידך, נשמח לקבל אותך אצלנו כרב הקהילה". למחרת, בשבת, בית הכנסת היה מלא מפה לפה כי עברה שמועה בקהילה "שהגיע רב חדש מישראל והוא מדבר יפה על יהדות"...
בנוסף לביקורים בערי השדה של ארגנטינה היה עלי לקפוץ, מפעם לפעם, גם לארצות אחרות בדרום אמריקה, לפתרון בעיות שהתעוררו, להתנעת מבצעים חדשים לעידוד עלייה, להרצאות הסברה, ולמפגשי תדרוך עם ראשי המוסדות היהודיים.
אולם אחת הנסיעות הייתה יוצאת דופן לחלוטין. התבקשתי ע"י המטה בישראל, לטוס לעיירה איקיטוס, הנמצאת במפגש הגבולות של פרו וברזיל, בלב הג'ונגל של האמזונס. לעיירה הזאת הגיעו יהודים מצפון אפריקה, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, לאחר שהתגלה שם קאוצ'וק, שהיווה חומר גלם לתעשיית הגומי. הם ציפו שיבואו בעקבותיהם יהודים נוספים מצפון אפריקה, אך זה לא קרה, והקהילה הלכה והתנוונה.
למדינת ישראל הגיעו ידיעות כאילו קיימת עדיין באיקיטוס קהילה יהודית נידחת, ואולי יש בה גם צאצאי אנוסים. לכן נתבקשתי לטוס לשם ולבדוק את המצב. הטיסה לאיקיטוס מעל לג'ונגל במטוס "דקוטה" מיושן, והביקור במקום היו חוויה מיוחדת. העיירה הקטנה שכנה על גדות נהר האמזונס, והייתה מורכבת מבתי עץ הבנויים על עמודים, למניעת הצפתם כאשר הנהר עולה על גדותיו. בקרתי בבית הקברות היהודי, שבו נקברו בני דור המהגרים הראשון, ואכן על כל המצבות היה כיתוב ברור בעברית. תושב מקומי הציג הפני את "ספר הקהילה", ממנו ניתן היה ללמוד כי נותרה במקום קבוצה קטנה של צאצאי המהגרים היהודיים, ילידי נשואי תערובת עם נשים מקומיות. הם שמחו להיפגש אתי, התגאו מאד במוצאם היהודי והביעו רצון לעלות לישראל. בעיירה מצאתי גם כמה יהודים, שהיו "תושבים חדשים" אשר הגיעו אליה מלימה בירת פרו, כדי לסחור עם האינדיאנים שגרו בג'ונגל. בעקבות הדיווח שהעברתי לירושלים, בקרה בעיירה, כעבור מספר שנים, משלחת של רבנים מישראל, אשר גיירה את צאצאי המהגרים וכעבור זמן רובם עלו לישראל.

פעילותי הסדירה קבלה תפנית דרמטית ביום 11 בספטמבר 1973. באותו היום התחוללה הפיכה צבאית בצ'ילה. הצבא הדיח את נשיא המדינה סלוודור איינדה, שהיה חשוד בעיניהם כקומוניסט, ומינה לנשיא במקומו את הרמטכ"ל, גנרל אוגוסטו פינוצ'ה. ההפיכה הייתה מלווה במרחץ דמים. כוחות הצבא והשירותים החשאיים הרגו אלפי אזרחים תומכי מפלגת השמאל. יהודים שנחשדו כתומכי המשטר הקודם, התחבאו במקומות מסתור וחלקם הצליח להעביר אלינו קריאות להצלתם. טסתי מיד לצ'ילה, נפגשתי עם יהודים מחוגים שונים, וביניהם גם כאלה שהסתתרו. חזרתי לבואנוס איירס, ובתיאום עם גורמים ישראליים נוספים, עזרנו ליהודים שהיו בסיכון בצ'ילה, לצאת מהמדינה ולהגיע לישראל. מסיבות מובנות אינני יכול לפרט כאן את דרכי הפעולה.
במקביל, גם בארגנטינה אירעו התפתחויות דרמטיות. משבר כלכלי פקד את המדינה והביא לירידת ערכו של המטבע המקומי ועלייה תלולה ביוקר החיים. שביתות כלליות שיתקו את המדינה בדרישות לקבלת תוספות שכר. על רקע זה נערכו בחירות לנשיאות והמפלגה הפרוניסטית זכתה בהן. בראשה עמד חואן פרון, גנרל ונשיא לשעבר, שהודח מהשלטון לפני שנים ע"י הצבא והוגלה לספרד. כתוצאה מהניצחון בבחירות, שב פרון לארגנטינה והתמנה לנשיא. אולם השקט לא חזר לארגנטינה.
תוך כדי קלחת האירועים שהיינו נתונים בצ'ילה ובארגנטינה, פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים. בקשתי לטוס ארצה ולהצטרף לגדוד שלי, אולם קבלתי פקודה מהאלוף עוזי נרקיס, שהיה הבוס שלי, שאני ושאר שליחי העלייה חייבים להישאר במקומותינו, עפ"י הוראת הממשלה. עלינו היה להמשיך בפעילותנו ולהתחיל מיד לארגן מתנדבים לישראל כדי שיעזרו בענפי החקלאות והתעשייה שהיו משותקים עקב הגיוס הכללי למלחמה. הצלחנו לאתר במהירות מאות מתנדבים, בוגרי תנועות הנוער הציוניות שנשלחו לישראל. הקהילה היהודית חייתה במתח ובחרדה לגורלה של מדינת ישראל. בכל בוקר קבלנו מהשגרירות מידע מעודכן ויצאנו מיד לשטח, לפעולות הסברה יומיות בקהילה היהודית. חלקנו גזרות פעילות בין השליחים והופענו בבתי ספר יהודיים, בבתי כנסת, ובמרכזים קהילתיים. בנוסף, קיימתי הרצאות לציבור ארגנטינאי לא יהודי באוניברסיטאות, להסברת ההתפתחויות ולתמיכתם בעמדות מדינת ישראל.
מיד עם תחילת המלחמה הכריזה הקהילה היהודית על מגבית חירום למען ישראל. נרתמתי לעזור בגיוס כספים בעיקר מיהודים עשירים, שביקשו לשמוע ממני פרשנות צבאית למהלכי המלחמה. בסיום המלחמה, שרתה אוירה של התרוממות רוח בקרב היהודים, כאשר שמעו כי על אף האבידות הכבדות, צ.ה.ל. נמצא במבואות דמשק ובמרחק של 101 ק"מ מקהיר.
בינתיים המצב בארגנטינה הלך והידרדר. קבוצות מחתרת מהשמאל, החלו לבצע פיגועים והתקפות על הצבא ומוסדות השלטון, ועוררו אהדה בקרב סטודנטים. השירותים החשאיים של הצבא והמשטרה ניסו לאתר את חברי המחתרות, וביצעו מעצרים רבים של אנשים שנחשדו בתמיכה במחתרות, ביניהם לא מעט יהודים. רבים מהעצורים נעלמו וגורלם לא נודע. היו כאלה שלא היו מעורבים בכל פעילות מחתרתית, אך מספיק היה ששמם יופיע בפנקס הטלפונים של מישהו מחבריהם אשר נעצר – כדי שגם בהם יחשדו השירותים החשאיים ויחפשו אותם. הורים יהודיים פנו אלינו, ספרו שילדיהם הסטודנטים מסתתרים מחשש שייעצרו, וביקשו שנוציא אותם לישראל. הוצאנו את הצעירים מחוץ לארגנטינה והעברנו אותם לישראל, ולא אפרט את שיטות הפעולה מסיבות מובנות. פעילות המילוט של יהודים שהיו בסיכון גברה כשנתיים מאוחר יותר, לאחר הפיכה צבאית שהתחוללה ותפיסת השלטון ע"י קבוצת גנרלים, שהחמירה את המצב. פעולות המילוט האלה נוהלו בהיקף גדול יותר ע"י חברי דני רקנטי ז"ל, אשר החליף אותי כראש המשלחת כעבור כשנתיים.
בספטמבר 1974, טסתי עם משפחתי לישראל כדי לחגוג את בר-המצווה של בננו בועז. קיימנו טכס צנוע בבית כנסת קטן, ברחוב הרמן כהן בת"א. רב בית הכנסת, הרב ישראל לאו, הסכים לערוך את הטכס בהתראת זמן קצרה על בואנו ארצה, לאחר ששמע על שליחותי. כעבור שנים נבחר הרב לאו לכהן כרב ראשי של ישראל. מי שהכין את בועז לטכס בר-המצווה היה הרב יונה בליקשטיין, אחד מחברי משלחת העלייה בארגנטינה, וכעבור שנים היה הוא אשר ערך לבועז את טכס הנשואין. כיום הרב יונה בליקשטיין מכהן כרב הראשי של ונצואלה.
בשובי לארגנטינה חלה התדרדרות נוספת במצב הפוליטי והכלכלי. הנשיא חואן פרון מת מהתקף לב, ואשתו איזבליטה שכיהנה כסגניתו, התמנתה לנשיאה. הציבור לא נתן בה אמון, פעולות המחתרת התגברו ונוצרה תחושה שהצבא עתיד לתפוס מחדש את השלטון. על רקע האווירה שנוצרה הרחבנו את המבצעים לעידוד עלייה, תוך הפעלת מאות "חוגי בית" ברחבי ארגנטינה במגמה ליצור קשר ישיר ככל האפשר עם יהודים ולעניין אותם בעלייה. הפעלנו תכניות חדשות לקבוצות עלייה, יזמנו סדנאות להכנת העולים לקראת הקליטה בישראל, גיבשנו גרעיני עלייה לקבוצים, שלחנו יותר צעירים ללמוד בישראל, ועוד..

מאפייני עבודתי הביאו ליצירת קשר ישיר והדוק ביני לבין מנכ"ל מחלקת העלייה האלוף עוזי נרקיס ז"ל ועם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית פינחס ספיר ז"ל (לשעבר שר האוצר). משניהם זכיתי להערכה רבה, לגיבוי מלא, ולהרחבת סמכויותי. הם גם היו אלה שביקשו ממני להאריך את שליחותי בשנה שלישית, ואחריה שוב בשנה רביעית.
לסיום תקופה זאת, אני מוצא לראוי לציין את צוות שליחי העלייה שעמדתי בראשו. התברכתי באנשים מצוינים, חדורי מוטיבציה ציונית ורמת אכפתיות גבוהה, שהיו מוכנים גם להסתכן בשעת הצורך כדי לבצע את המשימות. לכל אחד מהם, ולחברים הנפלאים ב"תנועת העלייה" מגיעים תודה ושבחים על המאמצים שהביאו לעליית אלפי יהודים מאמריקה הלטינית לישראל בתקופת השליחות. אווירת "סיר הלחץ" שבה "התבשלנו", הביאה לגיבוש חבורה מלוכדת של שליחי מוסדות ישראליים שונים ,שפעלו באותו הזמן בארגנטינה. חבורה זאת, ביחד עם חברים מקומיים שעלו ארצה, ממשיכה להיפגש בקביעות בישראל עד היום.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

פרק ו - מנכ"ל "תור ועלה"


עם סיום שליחותי חזרתי לישראל והתמניתי למנכ"ל "תור ועלה". "תור ועלה" הוקמה ע"י האלוף עוזי נרקיס כזרוע חדשנית של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, לשם פעילות יזומה, שאינה שגרתית, לעידוד עלייה של יהודים מחו"ל, באמצעות תיירות לישראל. ביקור בישראל מאפשר ליהודי מחו"ל ליצור היכרות ישירה ומעודכנת עם אפשרויות החיים בארץ, ולקבל החלטה שקולה על עלייה לישראל. בכניסתי לתפקיד מנכ"ל "תור ועלה" בחרתי למקד פעילויות ב-3 תחומים:
א. "סיורי גישוש", שהם בקורים מתוכננים של יהודים מחו"ל, ש"נתפרו" כ"חליפה לפי מידה" בהתאם למאפייני המשתתפים בסיור, ותחומי העניין שלהם .
ב. התיירות הכללית. לישראל הגיעו אז מידי שנה כחצי מיליון תיירים יהודיים ביוזמתם: לטיולים, לביקורי משפחה, לחגיגות בר-מצווה ועוד. ראינו בכך הזדמנות מצוינת להציג את נושא העלייה למספר עצום של יהודים, במיוחד נוכח הקושי להגיע להרבה יהודים בחו"ל באמצעות השליחים שמספרם קטן.
ג. בעלי עסקים עצמאיים. חלק ניכר מהיהודים בחו"ל אינם שכירים, אלא מתפרנסים כבעלי עסקים עצמאיים. נוצר צורך לסייע להם לבחון אפשרויות להקמת עסק בישראל בתחום שבו צברו ידע וניסיון.
לאור ניסיוני בשליחות, פיתחתי מספר דגמים של "סיורי גישוש" קבוצתיים, למשתתפים בעלי מכנה משותף מקצועי, כמו: רופאים, מהנדסים, רואי חשבון וכדומה, ולבעלי מכנה משותף חברתי, כמו: חברים מאותו בית כנסת, הורים לתלמידים בבי"ס יהודי מסוים, חברים במועדון, ודומיהם. הרקע המשותף עזר לגיבוש המשתתפים בעת הסיור ולהמשך פעילות אתם בשובם לארצם. הכנת כל סיור הייתה קפדנית וכללה גם תיאום מראש של פגישות אישיות לכל משתתף בנושאים המעניינים אותו. במקרים רבים נוצרו כבר במהלך הסיור "שידוכים" מוצלחים לבעלי מקצועות עם מקומות עבודה, שהציעו להם תעסוקה, בעקבות הפגישות אתם. יזמנו פרסומים על "סיורי הגישוש" הקבוצתיים באמצעי התקשורת היהודיים בקהילות הגדולות בעולם ונעזרנו גם במשוב חיובי מהסיורים שנערכו ליוצאי אותן קהילות. כתוצאה מהפעילויות, הצלחנו להביא לישראל מידי שנה אלפי יהודים בסיורים קבוצתיים מארה"ב, צרפת, דרום אמריקה, דרום אפריקה ובריטניה. לרבים מהם "סיור הגישוש" נתן את הדחיפה הדרושה לעלות לישראל. למי שלא יכול היה להשתתף ב"סיור גישוש" קבוצתי, הצענו מסלול סיור אישי, שהוכן לפי הצרכים שלו.
תחום "התיירות הכללית" היווה אתגר מיוחד בגלל המספר הגדול של התיירים, והיותם לא מוכרים לנו עד להגעתם לישראל. יזמתי מגוון פעילויות שנועדו לעניין אותם באפשרות העלייה, בהם: מפגשי הסברה בבתי מלון, שכללו אנשי מקצוע מתנדבים, ועולים לשעבר שספרו על עלייתם, והפצת חומר הסברה. בסיום כל מפגש פנו משתתפים וביקשו ראיונות אישיים במשרדינו. אולם" תוצר" חשוב נוסף שהפקנו מהמפגשים היה רישום שמותיהם וכתובותיהם של המשתתפים, שהפכו אותם ל"מוכרים" מבחינתנו. המידע הזה הועבר לשליחי העלייה בחו"ל להמשך הקשר אתם שם. גייסנו מנהלי ופקידי קבלה בבתי מלון לפעול כ"אנטנות" שלנו, לקישור תיירים יהודיים אלינו. בעונות התיירות "הבוערות" קיימנו אירועי "עלייה אקספו", שכללו: תערוכות, דוכני הסברה רבים בנושאים מגוונים ובשפות שונות, והופעות אומנותיות. האירועים הותאמו למאפייני התיירים במקומות השונים. כך, למשל, ערכנו אירועים לתיירים מצרפת בנתניה בירושלים, אירועים לדוברי אנגלית בת"א, חיפה וירושלים ואירועים לדוברי ספרדית בחודשים ינואר ופברואר, שהם חודשי החופשה מדרום אמריקה.
בתחום "העסקים העצמאיים" פיתחנו שירות ייחודי ליהודים מחו"ל שהתענינו באפשרות הקמת עסק קטן עד בינוני בישראל. באותה העת לא היה בישראל גורם ממלכתי שיכול היה לספק מידע מעודכן ומהימן על אפשרויות מעשיות להקמת עסק חדש, או הצטרפות לעסק קיים, בתחומי התעשייה, מלאכה, מסחר ושירותים. הפעלתי ב"תור ועלה" יחידה מקצועית שעסקה באיתור מידע על אפשרויות כאלה בכל ענפי המשק, ועמדה בקשר ישיר עם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ומוסדות כלכליים. המידע הופץ לשליחי העלייה בחו"ל, לשגרירויות ישראל, להתאחדויות עולים ולמרכזי קליטה בארץ לשימושם של עולים שכבר נמצאים כאן. יהודים מחו"ל שהתעניינו בהקמת עסק בישראל נעזרו בייעוץ ובלווי מקצועי של צוות היחידה, בביקורם בישראל ב"סיור גישוש".

לאור ההצלחה בפעילות עם אלפי תיירים יהודיים, התמניתי ע"י הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת המכבייה ה-10, לכהן כיושב ראש וועדה חדשה במכבייה: "הוועדה הציונית". המטרה הייתה להעמיק את התודעה הציונית ולעודד עלייה בקרב משתתפי המכבייה מחו"ל. הקמתי במהירות צוות מקצועי משותף לסוכנות היהודית ולגורמים ממלכתיים וציבוריים בתחומים שונים. בתקופת המכבייה הפעלנו דוכני הסברה בשפות שונות, אירועים חווייתיים, סיורי "נתיבים לשורשים" (Routes to Roots) למקומות בעלי משמעות היסטורית יהודית, מסיבות עם צעירים ישראליים, ביקורים באוניברסיטאות, אירוח ל"קבלת שבת" בבתי משפחות ישראליות, מפגשים עם עולים יוצאי ארצותיהם, ועוד. היקף ההשתתפות של ספורטאים ומלווים מחו"ל בפעילויות אלה היה מעבר לציפיות, וחלקם החליטו, כבר בזמן המכבייה, לעלות לישראל. הצלחת הפעילות במכבייה ה-10, הביאה לכך שהתבקשתי לחזור ולנהל שוב את "הוועדה הציונית", גם ב-4 המכביות שבאו אחריה.

לדאבוני הרב, ביום י"ב בניסן תשמ"א, 16 באפריל 1981, נפטר אבי, אברהם ז"ל, והוא בן 87 שנה. איש צדיק, ישר דרך, ורב זכויות.

במקביל לפעילותי בסוכנות היהודית, גויסתי גם, מפעם לפעם, לשירות מילואים בצ.ה.ל. הצבא ניצל את שליטתי בשפה הספרדית והפעיל אותי כקצין קישור ליחידות האו"מ שהיו בגולן ובסיני. ביוני 1985 גויסתי לתפקיד יוצא דופן. הוטל עלי להיות מתאם ביקור בישראל של קורס גנרלים מפרו. השתתפתי בהכנות ועם הגעת המשלחת, בת 15 איש, ליוויתי אותה בכל האירועים בישראל במשך שבוע ימים. הצלחתי לפתח יחסי ידידות עם משתתפי הקורס וזכיתי לשבחים על כך ממפקד הקורס במסיבת הסיום. בנוסף לשירות המילואים, קיימתי הרצאות, בהתנדבות, לקורסים למפקדים ברמות שונות ב.צ.ה.ל. כדי ליצור להם היכרות טובה יותר עם ההיבטים השונים של העלייה לישראל.